בכנס מנהלי נסיעות האחרון שבו השתתפתי, נשמעו סיפורים ודוגמאות משעשעות על נוסעים שניסו לעקוף את המערכת. הקשבתי וצחקתי, אך גם עצרתי לרגע לחשוב – האם באמת מקומנו כמנהלי נסיעות הוא להיות "שומרי החוק", השוטרים שמציבים גבולות נוקשים, או שאולי יש מקום לגישה אחרת?
שינוי פרדיגמה בניהול נסיעות.
לאורך השנים, כאשר ניהלתי את מערך הנסיעות בתאגידים שונים, הבחנתי כי מאחורי כל בקשה "חריגה" מסתתר צורך אמיתי. לעיתים מדובר בחוסר הבנה של המדיניות, ולעיתים ברצון לשפר את תנאי הנסיעה – בין אם מדובר במושב נוח יותר בטיסה, מסלול נסיעה יעיל יותר, או שדרוג חדר במלון. במקום לראות את עצמי כ"אוכפת חוק", בחרתי להקשיב, להבין ולהפעיל שיקול דעת – תוך איזון בין צורכי הנוסע לבין מדיניות הארגון.
השינוי בתפקיד מנהל/ת הנסיעות.
תפקידם של מנהלי ומנהלות הנסיעות עובר שינוי משמעותי. במקום להיות המחליטים הבלעדיים, האוכפים והמבקרים, אנו הופכים לשותפים לדיאלוג מקצועי. הגישה החדשה לא רק משפרת את חוויית הנסיעה אלא גם יוצרת תרבות ארגונית של אמון ואחריות.
במקום לרדוף אחרי חריגות ולנסות "לתפוס" עובדים שעוקפים את הנהלים, גיליתי שהבעת אמון בעובדים מביאה לתוצאות טובות יותר. פעמים רבות, היא אף אינה פוגעת בשורה התחתונה – ההוצאה הכספית, והעובדים חשים אחריות מלאה על נסיעתם. מהזמנת הטיסה והשירותים הנלווים ועד ניהול ההוצאות – הם מקבלים החלטות חכמות יותר מתוך ראייה כוללת ולא מתוך רצון לנצל פרצות.
כוח הניהול נמצא בידע, לא באכיפה.
בסופו של דבר, הכוח האמיתי של מנהל/ת הנסיעות העסקיות אינו טמון באכיפה קפדנית, אלא ביכולת לנטר, להדריך ולבנות תרבות ארגונית המבוססת על אמון והדדיות.
אני תמיד אומרת לעובדים: "תתנהגו כאילו אתם משלמים את הנסיעה מכיסכם". הגישה הזו, יותר מכל תקנה או כלל, עזרה לי לשנות את השיח וליצור שינוי אמיתי בארגון.
לי זה עבד בגדול…
מה דעתכם? האם גם אתם רואים שינוי בגישה שלכם לניהול נסיעות בארגון?